את הפוסט הזה אני כותב בעכבות הרצאה שנתתי במסגרת פורום מובילי קיימות בוגרי בצלאל שעסק בבזבוז ואובדן מזון במסגרתה החלטתי להתרכז במדיניות של עיריות וגורמים מוניציפליים בארץ או בחו”ל. למי שפחות מעורה בנושא אני רק אציין כי בנוסף לערך של הצלת מזון ברמה החברתית שזכה לתשומת לב תקשורתית רחבה יחסית בדומות מבצעי הצלת מזון לסוגיה הרחבה של בזבוז מזון יש משמעות רחבה יותר בהקשר של משבר האקלים. לדוגמא, על פי דו”ח אובדן המזון הלאומי משנת 2020 רק בישראל אובדן מזון אחראי ל6% מכלל הפליטות במדינת ישראל. האו”ם אף הציב יעד במסגרת יעדי פיתוח ברי קיימא (SDG) להפחתה של בזבוז המזון בחמישים אחוז עד שנת 2030.

השנה הארגון “slow food” יחד עם “Zero Waste Europe” הוציאו השנה דו”ח העוסק במדיניות אובדן ובזבוז מזון ברשויות מקומיות. עיריית מילנו למשל, הקימה תוכנית להצלת מזון ב2016 במסגרתה הוקמו שני מרכזים לאיסוף עודפי מזון שהובילו לחיסכון של כ 77 טון בפליטות מתאן. אם זאת חשוב לומר שלא מדובר רק בצעדי מדיניות מבודדים אלא בחלק מתוכניות הוליסטיות העוסקות במזון ובבזבוז מזון. מפריז בצרפת ועד ריו בברזיל אנחנו יכולים למצוא תוכניות אסטרטגיות להתמודדות עם סוגיות המזון (ואובדן מזון) המלוות במדדים ברורים. למשל, עיריית פריז הגדירה יעד ברור של הפחתה של 50% עד שנת 2025.

גם בארץ יש עיסוק בנושא של בזבוז והצלת מזון ברמה המקומית אבל הוא לרוב מצומצם יותר (כמו העיסוק הכולל בנושא מדיניות מזון ברמה העירונית). אני בהחלט ממליץ לקרוא את הדו”ח בשלמותו (אני מצרף לינק בקישור) אבל למי שפחות מעוניין לבלות את הזמן הפנוי שלו בקריאה של דוחות מדיניות אני החלטתי לפרסם סדרה של שלושה פוסטים בחודש הקרוב (ארבעה אם אני אצליח למצוא יותר חומר על המקרה מבחן בהונג קונג) שיעסקו בצלילה קצרה לתוך מקרי מבחן של עיריות וגופים מוניציפליים שהחליטו לקדם מדיניות מקיפה בנושא בזבוז מזון.

Reducing food waste at the local level – Zero Waste Cities