בלוג
על מהגרים וירוקים
אנחנו נוטים לחשוב על גינות קהילתיות כאחד מן הדברים שקיימים בשכונות בהן לאנשים יש פחות מדי לחצים כלכלים ויותר מדי זמן פנוי. העיסוק בגינון קהילתי נתפס כמותרות, שכן בסופו השקעה של זמן ואנרגיה בגידול פטרוזיליה בגינה הקהילתית היא פעולה לא הגיוניות. במיוחד כאשר ניתן לקנות פטרוזיליה בסופר השכונתי בהרבה פחות מאמץ. דימוי זה אולי נכון לגינות מסוימות, אך גינון עירוני וגינון קהילתי יכולים להפיק הרבה יותר מאשר פטרוזיליה יקרה. במקומות רבים בעולם ובישראל מדובר במקומות מפגש לאוכלוסיות שונות אשר להם תפקיד חשוב במסגרת תהליכים של אינטגרציה חברתית של קהילות מהגרים, פליטים ואוכלוסיות שוליים (שבהם ניגע בפוסטים הבאים).
מקרה מבחן אחד מעניין בהקשר הזה, אשר נתקלתי בו קריאה של מאמר העוסק במדיניות מזון, הוא המקרה של העיר פרובידנס (Providence) ברוד איילנד (Rhode Island). פרובידנס למי שלא מכיר היא עיר שלוקחת מאוד ברצינות את הסוגייה של גינון עירוני וגינות קהילתיות. לשם השוואה בפרובידנס קיימים 52 גינות קהילתיות בהם ממוקמים 1480 חלקות קטנות המושכרות לתושבים. לעומת זאת בתל אביב יש 49 גינות קהילתיות בלבד וזאת על אף שתל אביב היא עיר גדולה בהרבה (בפרובידנס יש 190 אלף איש לעומת תל אביב בה מתגוררים 468 אלף איש).
יש שיקשרו את ריבוי הגינות הקהילתיות והגינון הקהילתי בהיסטוריה של העיר אשר אוכלוסייתה קטנה החל משנות הארבעים (מ250 אלף באלף תשע מאוד ארבעים עד לשפל של 156 אלף בשנות השמונים) מה שהשאיר הרבה שטחים פנויים לצורך גינון עירוני. אם זאת זה הסבר מאוד חלקי שכן מרבית הגינות הקהילתיות נפתחו בשני העשורים האחרונים כתוצאה משיתוף פעולה בין העירייה לבין ארגוני חברה אזרחית שקידמו מדיניות בתחום החקלאות העירונית (שלאחר מכן הורחבה למדיניות כוללת בתחום המזון). למעשה במסגרת היעדים שהעירייה הציבה לעצמה היא שאפה שכל תושב בעיר יהיה במרחק של 10 דקות הליכה מגינה קהילתית.
אבל מה שמעניין באמת במקרה המבחן הזה הוא לא רק ההקיף של הגינות הקהילתיות אלא הסיבה בגינה העירייה (והפוליטיקאים העומדים בראשה) היו מוכנים להשקיע כל כך הרבה מאמצים בפיתוחם. הסיבה העיקרית (כפי שהיא מוצגת במאמר) היא העובדה כי חלק לא מבוטל מן התושבים שטיפחו גינות קהילתיות היו בני קהילות מהגרים, אוכלוסיות שבאופן מסורתי היה קשה יותר לרתום אותה למהלכים עירוניים. עובדה זו נוצלה על ידי פעילים מקומיים שרצו לקדם מדיניות מזון וחקלאות עירונית והם רתמו את קהילת המהגרים למעורבות רבה יותר בתוכנית מדיניות עירוניות ושכונתיות. זה היה מצב של win win ברמה העירונית והפוליטית שכן מצד אחד העירייה ומקבלי ההחלטות הצליחו לחזק את הקשרים שלהם עם הקהילות המהגרים בעוד הפעילים הצליחו לנווט את המדיניות העירייה בהתאם לשאיפות שלהם.
******
במקור תכננתי לפרסם את הפוסט הזה בשבוע שבו התחילה המלחמה באוקראינה, אך לבסוף החלטתי לגנוז אתו שכן לכתוב על גינות קהילתיות נשמע די אידיוטי באותו הרגע או כפי שברטולד ברכט כבר אמר “איזה מין זמנים אלה, כאשר שיחה על אילנות היא חטא כמעט, כי על כל כך הרבה פשעים היא שותקת”. כמתכנים אנחנו לא עוסקים במלחמות, אנחנו בונים ושומרים בעוד המלחמה, כל מלחמה, עוסקת בהרס. אך בסופו של יום בתור מתכננים, אין לנו ממש ברירה, אנחנו חייבים לדבר על אילנות, תוכניות ואפילו על גינות קהילתיות.