בלוג
חניות נכים
קשה למצוא נושא תכנוני אשר מעורר בקרב הציבור יותר אמוציות מאשר חניות. זה דבר לא מפתיע המיוחד בהתחשב בכך שחניות רחוב, על אף היותם מוצר ציבורי, לרוב נתפסות על ידי המשתמשים בתור נכס פרטי למהדרין. לעיתים רחוקות אנחנו רואים משתמש בפארק ציבורי מסמן תוחם חלק ממנו בתור פארק פרטי אבל לא פעם אפשר למצוא אנשים המסמנים את החנייה הקרובה (באופן קוגנטיבי או פיזי) בתור חנייה פרטית המוקנה להם מתוקף היותם תושבי העיר וכל המערער על הזכות ראשונים הזו ראוי להיות מולקה בכיכר המרכזית (אם נותרה אחת כזו לאחר שהפכנו אותה למגרש חנייה). עכשיו, תוניחו על גבי הסוגייה המורכבת הזו גם הנושא המורכב של נגישות של בעלי מוגבלויות, אכיפה ובלאגן ישראלי (ולא ישראלי) טיפוסי וקיבלתם כאב ראש שגובל במיגרנה.
ממבט ראשון, העיה אינה קיימת שכן כל מבנה ציבורי ומסחרי מחוייב על פי לכלול חניות נחים על פי תקן החנייה הארצי, דבר מה שאמור להבטיח לאוכלוסיית הנכים וביחוד אוכלוסיית הנחים המוגבלים תנועתית חנייה מקום חנייה מסודר במגוון שירותים ציבוריים ומסחריים. הבעייה מתעוררת כאשר אין ממש תאימות בין כמות תווי החניה שניתנים לבין הגידול המשמעותי התווי הנחים ונוכח שימוש לא חוקי בתווי חנייה. לפני קצת יותר משנה פורסמה כתבה בYNET העוסקת בזינוק בבבקשות להוצאת תווי חנייה לנכים (מ30,000 בשנת 2015 ל100,000 בשנת 2020) ובשימוש לרעה שעושים אנשים שאינם מוגבלים בתווים אלו על מנת שהשיג חנייה.
לא מדובר בבעיה חדשה, כבר בשנת 2015 פורסם על ידי מכון המחקר של הכנסת מסמך שלם העוסק בחניות נחים ובתווי נכים. במסגרת מסמך זה ניתן לראות כי כמות תווי החניה שאושרו על ידי משרד התחבורה הכפילו את עצמם בין 2010 ל2014, מ5236 בקשות שאושרו על ידי משרד התחבורה ב2010 ל11978 בשנת 2014. אם מצרפים את הנתונים מתוך המסמך של מכון המידע של הכנסת ביחד עם הנתונים מן הכתבה ניתן לראות כי בין 2014 ל2020 מספר הבקשות לתווי נכים גדל פי 5, בלי שום פרופורציה ביחס לגידול הכללי באוכלוסייה.
ככלל תווי חנייה לנכים (בין אם מדובר בתו חנייה לנכה עם כיסא גלגלים או בתוו חנייה רגיל לנכה) מקנים זכויות רבות בכל הנוגע לחנייה בעיר מחנייה ללא תשלום בערים ממסוימות ובאתרים ציבוריים שונים ועד לחנייה באזורים שאינם מותרים לחנייה רגילה מה שמייצר תמריץ משמעותי להגיש בקשות, בין מדובר בצורך מוחשי או לא. תוסיפו על זה את העובדה כי לא פעם קרובי משפחה הם אלו שמשתמשים בתו ואנחנו מקבלים פער משמעותי בין ההיצע של חניות נכים לבין הביקוש, מה שלא פעם מוביל לכך שנכים שאין להם אפשרות אחרת להתנייד לא מצליחים למצוא חניית נחים פנויה.
ממבט מהצד זה נשמע כמו סיפור מאוד ישראלי במהותו אך כמו הרבה דברים בתחום העירוני גם כאן הבעיה אינה מקומית בלבד. למעשה גם בארצות הברית אנחנו יכולים למצוא עלייה בבקשות לתווי נחים בדד בבד עם ניצול לרעה שלהם על ידי אנשים אינם נכים. פרופ דונלד שופ וחוקר נוסף בשם פרננדו טורס גיל כתבו בשנת 2015 מסמך מדיניות קצר אשר אמור להתמודד בדיוק עם הבעיה הזו. במסגרת המסמך הם מציעים פתרון אשר יושם בהצלחה באילנוי אשר מחלק את התווים לשני סוגים, תווים של נכים בעלי מוגבלות פיזית קשה ותווים רגילים. במסגרת זו התווים של בעלי נכות פיזית קשה לא משלמים עבור חנייה, בעוד שאר בעלי התווים הרגילים משלמים עבור החנייה. על מנת ליצר תמיכה ברפורמה המוצעת הם מציעים לייעד את הרווחים לטובת הנגשה כוללת של המרחב הציבורי. בחישוב גס שהוא ערך רק במדינת קליפורניה אפשר לגייס כ41 מיליון דולר מרווחי חניות לטובת הנגשה של המרחב הציבורי. זה אולי לא פתרון פשוט או פופולרי, אבל בהתחשב במצב הקיים , לפחות שלא נדע לשגר אנשים בטלפורטציה, אנחנו נצטרך להסתמך על פתרונות לא פופולריים ולא פשוטים.
EndingPlacardAbuseTwoTierSolution.pdf (shoupdogg.com)
חניות נכים – נתונים (knesset.gov.il)
תחום פרוץ: זינוק בהנפקת תו נכה; אין אכיפה (ynet.co.il)