שנה שעברה מספר חודשים לפני שהמגיפה נכנסה לחיינו עשיתי טיול קצר בבלקן ובמלטה במסגרתו ביקרתי בבירת מקדוניה הצפונית , סקופיה. אחת מגולות הכותרת של הטיול בעיר , לצד המסעדה התורכית בבזאר , היה הביקור בקניון מטקה הממוקם מחוץ לעיר. אחד מן הדברים שהפתיעו אותי (מלבד הפסל הענק של אלכסנדר מוקדון ואוניות הפירטים המזוייפות) היה העובדה שהגעה לקניון הייתה באוטובוס עירוני רגיל שלקח אותי מן התחנה המרכזית אל הקניון. כאדם שאין ברשתו רישיון נהיגה ומתנייד לרוב בתחבורה ציבורית ובקורקיט יש משהו משחרר ביכולת לקחת אוטובוס עירוני ולהגיע תוך זמן קצר אל אתר טבע טבול בירק. זו גם לא הייתה הפעם האחרונה שלי במסגרת הטיול שבו נעזרתי בתחבורה ציבורית אל מנת להגיע לאתרי טבע , במלטה לדוגמא יש לא מעט אתרים שניתן לגשת אליהם בקלות יחסית באמצעות מערכת התחבורה באי.

זה נכון שיש אתרי טבע עירוניים ואתרי טבע שגובלים בעיר אבל אין תחליף אמיתי למרחבים פתוחים באמת, ליכולת להרחיק מן מן העיר. בניגוד לדויד הנרי תרו שחי בקונקורד, מרביתנו ובמיוחד אלו המתגוררים במטרופולינים צפופים לא יכולים לצאת מסף ביתם אל טיולים ארוכים ונוגים ביער , אלא אם כן יש להם רכב או שניים. מעניין לראות שאפילו באומת הרכב הפרטי (ארצות הברית) ננקטים פעולות משמעותיות על מנת לאפשר יותר מצורה אחת של נגישות לפארקים הלאומיים. זה נובע לה בהכרח מגישה של צדק תחבורתי אלא כתוצאה מפקקי תנועה משמעותיים בתוך הפארקים הלאומיים עצמם אשר העיבו על התפקוד הכולל. אם בראשית המאה בעת יסוד מערכת הפארקים הלאומיים בארצות הברית מספר המבקרים הגיע למאות אלפים בלבד כיום המספר גדל כבר ל370 מיליון בני אדם.