זו התוכנית של עזה החדשה שהוצעה על ידי הנרי קנדל בשנת 1937, היא כוללת הרחבה של העיר עזה מהגרעין ההיסטורי והצפוף שלה בגריד עירוני ההמתכנס לכיכר על החוף וברחובות משלימים בצורה של חצי סהר. התוכנית כפי שציין מהנדס העיר מוחמד רושדי, התבססה על ההנחה הן הגורמים המקומיים והן של שלטונות המנדט שנכון יותר להשקיע את מירב המשאבים בפיתוח עירוני של עזה לכיוון מערב מאשר לנסות לתכנן מחדש את הגרעין ההיסטורי של העיר. כלל הבינוי העירוני העתידי אמור לפי התוכנית בלהיות עטופה ביער עירוני שינשוק לים ולשטחים החקלאיים הסובבים את עזה אשר הייתה יודעה בתחילת המאה בתור מעצמה של גידול שעורה. זו לא התוכנית היחידה שתוכננה בעזה, לאחר מבצע קדש החלו לתכנן תוכניות לפיתוח כלכלי כאשר לאחר 1967 נבנו שיכונים לפליטים הפלסטינים בעזה, אך רוח האופטיות הנושבת ממנה היא יוצאת דופן וחורגת מהטבע התכליתי של התוכניות האחרות שעלו המהלך השנים.

היום למיטב ידיעתי אין תוכנית לעזה בשני צידי הגדר, אף אחד לא מיישר מבט קדימה לטווח של העשרים והשלושים שנה הקרובות. לעיתים כשהמצב קשה יש נטייה להתחפר ביאוש או בהבטחות חלולות שנצרקות לחלל האוויר ללא כל עיגון בפרקטיקה או במציאות. בעיני תכנון הוא הבטחה, אם זאת תכנון הוא סוג מאוד מסויום של הבטחה שמעצם טבעה נדרשת לעגן את את עצמה ביום יום האנושי, בשאלות דוגמאת איפה ימוקמו בתי המגורים, הפארקים, מעונות היום והדרכים. גם המתכננים הרדיקלים והיצרתיים ביותר נדרשים בסופו של דבר לתת מענה להוויה היום יומית, לצרכים הבסיסיים של בני אדם באשר הם. זה מה שהופך את העשייה התכנונית לא רק למאתגרת אלא גם אופטימית מטבעה.

כשאנחנו מתכננים אנחנו שואלים שאלות פוליטיות רחבות אך בעותה העת אנחנו גם נדרשים לתת לעגן אותם בהכרעות קונקרטיות בתקנונים ובתשריטים. במובנים רבים המתכנן האידיאלי הוא ההפך מן הפוליטיקאי הממוצע שעסוק בעיקר בהבטחות ריקות שיהיה אחר כך ניתן להפר בקלות ובעיסוק בלתי פוסק בספינים שכולם ישכחו עוד יום יומיים. תכנון בסופו של יום לוקח פסק זמן מהעכשווי על מנת להסתכל 20-30 שנה קדימה ולהבין מה המרחב בו אנחנו רוצים לחיות , מה האתגרים העומדים בפניו ואיך אנחנו מתכננים לתת להם מענה. תכנון לא בהכרח מייצר וודאות לגבי העתיד אבל הוא אופציה טובה יותר מיאוש.